אלופציה אראטה היא תיאור של מצב פתאומי של התקרחות באיזורים שונים של הגוף בהם צומח שיער. מדובר במחלה שאינה מסוכנת, אך מלווה בנזק פסיכולוגי-חברתי ופגיעה בדימוי העצמי, זאת בעקבות השינוי החיצוני המתלווה אליה.
למרות שרבים לא מודעים למחלה, האלופציה אראטה הינה מצב שכיח למדי, ומתרחשת בכל שכבת גיל. ההנחה היא שככל שגיל תחילת המחלה נמוך יותר, אופן הופעתה של המחלה יהיה קשה יותר. על פי הסטטיסטיקה הסיכוי לחלות במחלה הוא 1.7 אחוז, כשחמישית מהמקרים מתחילים כבר בגיל הילדות. מחקרים במערב הראו שהמחילה שכיחה באופן שווה בין המינים, לעומת מחקרים אחרים ממדינות ערב והודו, שהראו כי המצב שכיח יותר בבנות. ב-60 אחוז מהמקרים הנגע הראשון מופיע לפני גיל 20.
קצת סטטיסטיקה
מתוך הבלוג של יוסי לימור
מחקרים רבים הראו כי יש קשר בין מחלות אטופיות כמו עור, נזלת ואסטמה לתחלואה באלופציה אראטה. בין 10 ל- 50 אחוז מהחולים באלופציה אראטה חולים גם במחלות אטופיות. כעשירית מהחולים עם אלופציה סובלים מהפרעה בבלוטת התריס ושכיחות ויטיליגו בחולי אלופציה גבוהה פי 4 מזו שבאוכלוסיה הכללית. מחלות אוטו-אימוניות אחרות תוארו עם אלופציה כגון : זאבת אדמנתית, סכרת נעורים, ריאומטואיד ארתריטיס, מיאסטניה גראביס, אולצרטיב קוליטיס ועוד.
בכ- 85 אחוז האלופציה אראטה פוגעת באיזור אחד או במספר איזורים קטן, אך אינה מתפשטת לכל האיזורים מכוסי השיער בגוף. האיזור הנגוע הופך לנטול שיער לחלוטין תוך זמן קצר, או שהוא מכוסה בשיערות שבורות וקצרות שניתן להסירן על ידי משיכה קלה בלבד. ישנם חולים המדווחים על הרגשת עיקצוץ או כאב קל בטרם הופעתו של הנגע.
(לפרטים נוספים על הכותב: יוסי לימור)
מהי הסיבה למחלה ואיך היא נגרמת?
האלופציה אראטה היא מחלה מחלה אוטו-אימונית, בה מערכת החיסון מגיבה נגד רקמות של הגוף כאילו הן רקמות זרות. תגובה כזו גורמת לפגיעה רקמתית ולנזק. למחלה יש גם בסיס גנטי וההערכות מדברות על בין 10-40 אחוז מקרים נוספים באותה משפחה. בתחלואה המתרחשת לפני גיל 30 יש כ-40 אחוזים של מקרה נוסף במשפחה בעוד שבתחלואה מעל גיל 30, יש רק 7 אחוז של תחלואה במשפחה. לסיבות לפגיעה במערכת החיסון, ישנן השערות רבות ואחת מהן היא כי יש השפעה לגורמים סביבתיים. על התרחשות התחלואה. הסיבות לשבירת האדישות של מערכת החיסון ולהפעלתה כנגד תאי השיער אינן מובנות היטב כיום ומהוות כר פורה להשערות מרובות.
סוגים של אלופציה אראטה:
1. תצורת טלאים – סוג הנגעים השכיח ביותר. מאופיין בנגעים עגולים או אליפטיים
2. תצורת פסים (רטיקולרית) – איזורים בהן ההתקרחות היא קווית. באיזור הנגוע מופיעים מעין פסי התקרחות בצידי הקרקפת
3. תצורה דיפוזית – הידללות של השיער בכל רחבי הקרקפת אך ללא נגעים ספציפיים .
דרגת האלופציה אראטה גם נמדדת לפי כמות איבוד השיער:
1. איבוד שיער חלקי מכונה alopecia areata
2. איבוד שיער מלא מכונה alopecia totlis – בו כל השיער הקרקפתי נפגע, אך אין פגיעה באיזורי גוף משוערים אחרים
3. אלופציה מוחלטת – alopecia universalis – ב ישנה פגיעה בכל האיזורים בגוף בהם צומח שיער
מהם שלבי ומשך זמן ההחלמה?
תקופת ההחלמה מהאלופציה אראטה בלתי ניתנת לצפייה מראש. אצל חלק מהחולים חלה החלמה ספונטנית והשיער מתחיל לגדול תוך שנה מהתפרצות המחלה, אך זה יכול להיות מלווה באירועים של הטבה והחרפה לסירוגין. לעיתים קורה מצב בו בצד אחד של הקרקפת מתגבר תהליך ההתקרחות, כשבצידה השני השערות צומחות מחדש. כ- 10% מהחולים מפתחים התקרחות כרונית.
כיצד ניתן לטפל באלופציה אראטה?
מכיוון שחלק מהחולים חווים החלמה ספונטנית, לא בכל מצב יש צורך בטיפול, מה גם שאין כיום טיפול אמיתי לבעיה, שפותר אותה לחלוטין. כל הטיפולים מהווים למעשה טיפולים מקומיים העוזרים לאיזורים הנגועים אך לא משנים את המשך פעילות המחלה ואינם מספקים פתרון מוחלט להמשך פעילות המחלה.
ובכל זאת, ישנם סוגי טיפולים המאפשרים להתמודד עם המחלה בצורה טובה כמו הזרקה של סטרואיד לאיזור הנגע. במקרה כזה, צמיחה מחודשת נצפית לרוב 4-8 שבועות מזמן ההזרקה. ההזרקות לא ניתנות לילדים מתחת לגיל 10.
חומר אחר שניתן לתת רק תחת מרשם רופא הינו מינוקסידיל, שיעילה לזירוז צמיחת השיער כשהיא נמרחת על הקרקפת. מנגנון הפעולה שלו אינו ידוע והוא פועל רק בכשליש מהמקרים, ורק במקרים בהם המעורבות אינה מלאה ובעיקר במקרים הקלים יותר.
ניתן לטפל במחלה גם על ידי טיפולים סיסטמיים, כמו מתן סטרואידים בכדורים. במקרה כזה מדובר בטיפול נדיר, מכיוון שתופעות הלוואי שלו קשות ולרוב יש צורך במתן ממושך.
איך ניתן לטפל קוסמטית במחלה?
כמובן שהבעיה העיקרית בסוג זה של מחלה הינו דימוי הגוף וההופעה החיצונית וכאן התפתחו במהלך השנים כלים ותכשירים המאפשרים את הצנעת הנגעים וקבלת הופעה חיצונית יפה ואסטתית. שימוש בפאה או בתוספות שיער היא אפשרות בהחלט מומלצת לכל מי שסובל מדימוי עצמי נמוך בעקבות המחלה.
המאמר התפרסם לראשונה בבלוג של יוסי לימור
